״אנכי״

במסכת שבת, בסוף פרק הבונה, יש כמה רמזים במילה אנוכי, המילה שפותחת את עשרת הדיברות אנוכי השם אלוקיך. ולרבי לוי יצחק יש הסבר מיוחד על הסוגיה הזאת. בסוף פרק הבונה, בדף קה במסכת שבת, הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן שאומר שהרמז במילה אנוכי היא ראשי התיבות ענה נפשי כתבית יהבית, אני את עצמי כתבתי ונתתי באמצעות התורה. והגמרא מביאה רמז נוסף שאותו אומרים רבנן. הם אומרים שראשי התיבות של אנוכי הם אמירה נעימה, כתיבה יהיבה.

והגמרא ממשיכה, ומביאה דעה נוספת, דעתם של איכא דאמרא, של יש אומרים, שהרמז הוא למפריע, לא ראשי תיבות בכתיבה מההתחלה לסוף, א', נ', כ', י', אלא בסדר הפוך. מהסוף להתחלה, קודם י', אחר כך כ', אחר כך נ', ובסוף א'. יהיבה, כתיבה, נאמנים, אמוריה. רבי לוי יצחק מצטט את כל הדעות האלו שבגמרא, והוא מוסיף ומציין שבמדרש, בילקוט לפרשת יתרו, מובאים עוד כמה רמזים במילה אנוכי, והוא מציב את ההשוואות וההבדלים שבין כל המובאות האלה, ומתחיל להסביר את כל הסוגיה הזו, את כל הפרטים האלו, באופן מיוחד.

אי אפשר במסגרת הזו להסביר את כל עומק הדברים, אבל ניגע ברעיון מסוים, בנקודה אחת מתוך ההסבר שלו. ביחס לדברי רבנן, שאומרים שראשי התיבות הם באופן רגיל, ישר, אמירה, נעימה, כתיבה, יהיבה, ודברי האי כדאמרא, שראשי התיבות בסדר הפוך למפרע, יהיבה, כתיבה, נאמנין, אמריה, שבשני הרמזים האלה התורה מכונה בתואר אמירה, רבי ליבצרם מסביר שאמירה, דיבור, היא כנגד ספירת המלכות, עשר המאמרות, הן כנגד ספירת המלכות, הספירה העשירית, על ספירת המלכות כתוב בפתח אליהו, מלכות, פ, כך ששני הרמזים אלו בגמרא, בהם התורה מחונה אמירה, מרמזים על ספירת המלכות, ובספירת המלכות יש שתי בחינות, כמו שהיא משפיעה על העולמות שתחתיה, וכמו שהיא מקבלת מהספירות שמעליה, רבי לוי יצחק כותב שביחס לאותיות, שהאמירה הרי היא בנויה מאותיות, גם באותיות יש את שתי התכנים האלו.

האותיות הן גם כלי קיבול לאור של השכל, ההבנה השכלית מתיישבת אצל האדם במילים באותיות, וגם באמצעות האותיות מגלים את השכל לזולת. הוא ממשיל את זה לכוס, שגם כוס מרמזת על ספירת המלכות, שלכוס יש גם תוכן חיצוני וגם תוכן פנימי. ‫התוכן הפנימי של הכוס הוא, ‫מה שהיא מקבלת לתוכה, את המשקה, ‫והתוכן החיצוני שלה, ‫הוא מה שבאמצעותה ‫אפשר לשתות את המשקה. ‫כך גם אותיות, אמירה, ‫וכח גם ספירת המלכות. ‫החלק הפנימי שלה, ‫הוא מה שהיא מקבלת ‫מהספירות מעליה, ‫והחלק החיצוני שלה, ‫הוא מה שהיא משפיעה ‫על העולמות שתחתיה.

‫ וההשפעה מהמלכות ‫לעולמות הנמוכים שתחתיה, ‫הוא על ידי צמצום, שזה תוכן של גבורות, ואילו ההשפעה למלכות מהספירות שמעליה זו השפעה של חסדים. רבי לוי יצחק מגדיר זאת ככה יסוד שבמלכות זה החלק בספירת המלכות שמקבל מהאורות שמעליה, וזו בחינה של חסדים, ומלכות שבמלכות זה השפעה של המלכות למטה יותר, וזו בחינה של גבורות.

לפי ההסבר הזה הוא מבאר את ההבדל בין דברי רבנן לדברי איקא דאמרא. ראשי התיבות של רבנן הם בסדר ישר, א', נ', כ', י', ולשיטתם התורה נקראת בשם נעימה, אמירה נעימה, כתיבה יהיבה. ואילו היקא דאמרי ראשי התיבות שלהם הוא בסדר הפוך, למפריע, מהסוף להתחלה, י', כ', נ', א', והם כותבים על התורה את הביטוי נאמנים, יהיבה, כתיבה, נאמנים אמריה. סדר ישר, מהתחלה לסוף, זה סדר של חסדים. ואילו סדר של מפרע, מהסוף להתחלה, זה בחינת גבורות.

אנחנו מכירים את זה משתי השיטות בנרות חנוכה, דעת בית הילל, שהסדר הוא ישר, מוסיף והולך, ודעת בית שמי, שהסדר הוא למפרע, מהסוף להתחלה, בית הילל הם חסדים, ובית שמי הם מבחינת גבורות, כך גם כאן, הסדר של רבנן הוא סדר של חסדים, והסדר של עיקה דה-אמרי הוא סדר של גבורות.

רבי ליבי , יצחקא גם מסביר , שהתוכן של נעימה, אמירה נעימה, התוכן של נועם, שמופיע בראשי התיבות של רבנן, זה בתוכן של חסדים, ואילו התוכן של נאמנים, נאמנים המרהה, שמופיע בראשי תיבות של היקה דה-אמרי, זה תוכן של השפעה ממלכות אל עולמות נמוכים יותר, שזה תוכן של צמצום.

לכן, למרות ששניהם מדברים על אמירה, על דיבור, ספירת המלכות, אבל רבנן מדברים על ראשי תיבות באופן ישר, שזה באופן של חסדים, ‫האריוזה, הטיוזה, ה'ויוץ'5, -X.