אתה ״יודע״ לתקוע? רעיון לראש השנה מדברי הזהר, ביאור מרבי לוי יצחק והסבר של הרבי

מסופר על רבי חיים אברום, הבן של אדמור הזקן, שגם כשהיה בגיל מבוגר והיה קשה לו ללכת, הוא התאמץ והלך לשמוע את התקיעות בראש השנה מאדמור הצמח צדק, שהיה צעיר ממנו. כשאדמור הצמח צדק שאל אותו לשם מה הוא הגיע, הרי יכלו לסדר שיהיה מי שיתקע בשופר במדינת שלו, ענה לו רבי חיים אברום, הפסוק אומר, אשרי העם יודעי תרועה. לא כתוב תוקעי תרועה. במניין שלי יש תוקעי תרועה, אבל כאן תוקע מי שהוא יודע תרועה.

זו לא רק אמרה יפה, יש כאן הרבה עומק. וכפי הנראה, הרעיון של רבי חיים אברום מבוסס על דבריה זו. על הפסוק בתהילים, אשרי העם יודעי תרועה, אומר הזוהר שהפסוק אומר יודעי ולא תוקעי. כי זה שתוקע בשופר צריך להיות יודעי תרועה. ביום הזה של ראש השנה, עם ישראל צריך לחפש אדם שלם מכל. דיידא אורכי דמלכא קדישא דיידא ביקרא דמלכא. אדם שיודע את דרכיו של המלך הקדוש, שיודע בכבודו של המלך. רבי אלי ביצחק מסביר את ההבדל בין שתי הידיעות שהזוהר דורש. מה הפירוש לדעת את הדרכים של המלך, ומה הפירוש לדעת את כבודו של המלך. ולמה כדי להיות יודעי תרועה צריך את שתי המעלות האלו?

אנסה לתמצת את ההסבר שלו. יש שתי רמות של בחינת הדעת. דעת תחתון ודעת עליון. ידיעת הדרכים של המלך, דרכים בלשון רבים, זו בחינת הדעת כפי שהיא כוללת את שש הספירות, וזו בחינת דעת תחתון. אבל הידיעה בכבודו של המלך, בעיקר מעלתו של המלך, זו בחינת דעת עליון.

ובהקשר הזה של בחינת הדעת, רבי לוי יצחק מפנה לכתבי האריז״ל, שמדברים על ההתגלות הראשונה של הקדוש ברוך הוא למשה רבינו בסנה. משה רבינו היה בחינת הדעת, ושם התורה מספרת, וירא השם כי שר לראות. ומוסבר שם בכתבי האריז״ל מה המשמעות הפנימית של שר בתוכן של בחינת הדעת.

לאור זאת, כותב רבי לוי יצחק, כיוון שהתוקע הוא יודעי תרועה, יש לו דעת בשתי הרמות, גם תא התחתון וגם דעת עליון, כך שיש לו פעמיים בחינת שר, לכן אדם כזה מתאים להיות פעמיים שר, להיות שר-שר במובן של סרסור, להיות מתווך בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל, הוא זה שיכול לתקוע בשופר ולחבר את עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא. לאור דברי הזוהר, וההסבר של רבי לוי יצחק, הרבי מסביר שזה כנראה עומק הדברים של רבי חיים אברם. בוודאי שהוא ידע את כל המאמרים של אבא שלו, של אדמור הזקן, על התוכן של תקיעת שופר, אבל התקיעות של הרבי, של אדמורת סמך צדק, זה לא תוקעי תרועה, הרבי הוא יודעי תרועה, הוא זה שיודע את הדרכים של המלך, הוא זה שיודע בכבודו של המלך, ולכן הוא הסרסור בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. והרבה חידד את עומק המובן של הסרסור.

כשנתבונן רגע, הרעיון הזה דורש הסבר. מצד אחד נדרש שהתוקע יהיה לא רק תוקעי תרועה, אלא יודעי תרועה, וכמו שהזוהר מגדיר אותו, אדם שלם, כזה שיודע את דרכיו של המלך הקדוש ויודע את יקר כבודו של המלך, כך שמדובר על אדם עם מציאות נעלת מאוד, אבל מאידך, אנחנו תוקעים באמצעות שופר, קרן של בהמה, כדי לבטא את הביטול המוחלט למלך. כי ההכתרה של תמליכוני עליכם צריכה להיות על ידי קבלת עול מלאה, שאדם יהיה ללא כל מציאות. לכן כל ההכתרה היא לא באמצעות קול של אדם, אלא על ידי קרן, חפץ דומם של בהמה, כלי שמבטא את היעדר המציאות של האדם. אז מה נדרש מהתוקע? להיות בביטול מוחלט או להיות מציאות נעלית שלמה? הרב' הסביר שלפי ההסבר של אבא שלו, ניתן להבין את השילוב של הניגודים האלה.

התוקע, שהוא יודעי תרועה, אדם נעלה שמשלב את שתי בחינות הדעת, הוא פעמיים שר, הוא סרסור, מתווך. מתווך זו דמות שהיא כמו ממוצע בין שניים. יש לו קשר עם כל אחד מהצדדים שהוא מתווך ביניהם. כך גם כאן, התוקע הוא המתווך בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. כשמכתירים את הקדוש ברוך הוא למלך על עם ישראל, מצד המלך ההכתרה נוגעת עד לעצם המהות שלו, עד המקום הכי פנימי אצלו.

ומצד העם, ההכתרה צריכה להשפיע על כל חלקי החיים שלהם, על כל פרטי הנפש שלהם. ולכן, כדי שהתוקע יעורר את המהות הפנימית של המלך, הוא צריך להיות בתכלית הביטול למלך. והביטול המוחלט הזה בא לידי ביטוי בתקיעה באמצעות קרן של בהמה. אבל כדי שההכתרה תמלא את כל פרטי החיים של עם ישראל, שהמשמעות שלה תחדור בכל כוחות הנפש שלהם, התוקע עצמו צריך להיות חדור בהכרה מלאה בגדלות הבורא, שהיא תמלא את כל הכוחות שלו. וזה התוכן שהזוהר כותב, שעל התוקע להיות שלם בכל, הוא צריך להיות אחד שיודע את דרכיו של המלך, יודע בעיקרו של המלך.