לתקן ולא לשבור

ברכה ימינו אומרת ליעקב, ואתה בני, לך נא אל הצאן, וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. רגע, למה יצחק אבינו צריך שני גדיי עזים? או כמו שרשי שואל, וכי שני גדיי עזים היה מאחדו של יצחק? זוהר לפרשה כתוב, שאותו היום שיצחק עמד לברך את יעקב, זה היה ערב פסח, היום שבו מבערים את החמץ, ובמובן רחב יותר, היום שמבארים את היצר הרע, ולכן רבקה הכינה שני תבשילים. כנראה משמעות הדברים היא שהמטרה של הגדעים היא ביאור השלילה של עיסה, והזוהר מביא גם את דבריו של רבי יהודה שאומר ששני הגדעים האלו מרמזים על שני גדעים, שני שעירים, שבניו של יעקב אבינו יקריבו בעתיד ביום הכיפורים, שעיר אחד להשם ושעיר אחד לעזאזל, אחד כנגד הדרגה העליונה ואחד כדי להכניע את עשו למטה, שהוא לא ישלוט על יעקב. בהערות שרבי לוי יצחק כתב על השוליים של ספר הזוהר שלו, הוא מסביר את דברי הזוהר, וכותב שכמו שבעבודת יום הכיפורים יש שני שעירים, כך גם בערב פסח מקריבים שני קורבנות, גם קורבן פסח וגם קורבן חגיגה.

ושני הגדיים שרבקה הכינה הם כנגד אותם שני קורבנות. והוא מסביר את הקשר הפנימי על פי קבלה שבין חג הפסח ליום הכיפורים. בין הדברים הוא גם מציין לעובדה שבשני הימים האלו אנחנו מכריזים לשנה הבאה בירושלים. אנחנו מכריזים את ההכרזה הזו גם בסיום ליל הסדר שבחג הפסח וגם בסיום תפילת נעילה של יום הכיפורים. אגב, את ההערות שלו על הזוהר רבי לוי יצחק כתב כשהוא היה בגלות הקשה שבמדינת קזחסטן. ומעניין לציין שבהערה הזו יש תארוך באיזו שנה מתוך אותן שנים הוא כתב אותה. כשרבי לוי יצחק מסביר את הקשר בין חג הפסח ויום הכיפורים, הוא כותב שלפעמים בשנה מעוברת קוראים בתורה את פרשת אחרי מות, הפרשה שמדברת על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בשבת שלפני חג הפסח.

והוא כותב שכך זה גם בשנה הנוכחית, השנה שבה הוא כותב את ההערה. אם אצטט את הלשון שלו, והיינו מה שלפעמים בשנה מעוברת כמו השתה, שנת תש, קוראים פרשת יום הכיפורים, שבפרשת אחרי, קודם אך פסח. מההקשר שאבא שלו מוצא בין חג הפסח ויום הכיפורים, הרב״ם מלמד אותנו מסר לחיים. גם מה עלינו ללמוד מההשוואה שבין פסח ליום הכיפורים, וגם מה עלינו ללמוד מההבדל שביניהם. שניהם, גם חג הפסח וגם יום הכיפורים, עוסקים בביאור של השלילה. בערב פסח מבערים את החמץ, וביום הכיפורים מבטלים את העבירות על ידי השעיר לעזאזל. אבל למרות הדמיון שיש ביניהם, הם שונים זה מזה. ביום הכיפורים אנחנו מתנזרים מהעולם הזה. זה יום שאנחנו לא אוכלים ולא שותים בו.

לעומת זאת, בחג הפסח המצווה היא לאכול את קורבן הפסח. לוקחים את השלילה ומשתמשים בה לחיוב. אותו כבש שהיה האליל של מצרים, משתמשים בו לקדושה ובאמצעותו מקיימים את הרצון של הקדוש ברוך הוא, אוכלים אותו כקורבן פסח. הרב' מוסיף ומחדד את הרעיון הזה ואומר, שגם לדעתו של רבי יהודה בזוהר, ששני הגדיים הם כנגד שני השעירים של יום הכיפורים, יום של צום והתנזרות מהעולם, יעקב אבינו הביא אותם ליצחק אבינו והוא אכל מהם. עובדה שמביעה את התכלית של התיקון. המטרה של כל דבר שקדוש ברוך הוא ברא בעולם הוא להשתמש בו למטרות של טוב וקדושה. המסר שהרבה מלמד מכך הוא שהבירור המושלם של העולם, כולל גם של הגוף של היהודי, הוא לא על ידי השבירה שלו, לא על ידי צומות, אלא צריך לרתום את הגוף, את הכישרונות והיכולות שיש בו, ולהשתמש בהם לקדושה.

באמצעותם לקיים את התורה ואת המצוות.