״חמור״? זה דווקא כינוי של כבוד

יעקב אבינו מברך את בנו יששכר והוא מכנה אותו בברכה שלו במשל לחמו. יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטיים. והשאלה מתבקשת למה דווקא לחמו? למה לבעל חי הזה? את השאלה הזו שואל רבי אלעזר בספר הזוהר. וכי יששכר יקרא חמור אי בגין דשתדל באורייתא נקרא לי סוס או אריה או נמר, עמאי חמור.

אם בגלל היגיעה של יששכר בתורה, אומר רבי אלעזר שהיה מתאים יותר לדמות אותו לסוס, לאריה או לנמר. למה לחמור? רבי אלעזר עונה שלחמור יש שלוש תכונות חיוביות דלא בית במערה ולא עיד בגסות הרוח ולא חיש למי שכב באתר מתקן. החמור לא בועט באדון שלו, אין בו גסות הרוח, והוא לא מחפש לישון דווקא במקום נוח ומסודר. כך גם ללימוד התורה, שזה התחום של שבט יששכר, נדרשים שלושת התכונות האלו. ולכן יעקב אבינו מדמה את יששכר לחמור. עד כאן דברי הזוהר.

בביאור שלו על הקטע הזה בזוהר, רבי לוי יצחק מסביר למה רבי אלעזר ציין כדוגמה דווקא את שלושת בעלי החיים האלו, סוס, אריה ונמר, שהיה ראוי לדמת אותם לעם ישראל. הוא כותב שעם ישראל נמשל לחיות האלו, והוא מציין כמה דוגמאות לכך. בשיר השירים, שלמה המלך מכנה את עם ישראל לסוס, לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי.

דוד המלך, שהוא כנגד ספירת המלכות שנקראת בשם כנסת ישראל, חז״ל אומרים עליו שהוא היה מנמנם כסוס, כך שעם ישראל נמשל לסוס. עם ישראל גם נמשל לאריה ולנמר. בשיר השירים שלמה המלך אומר, עיטי מלבנון כלה ממעונות אריות מעררי נמרים. הכלה, עם ישראל, ספירת המלכות נמשלה לאריה ולנמר. והמכנה המשותף של כל בעלי החיים האלו, סוס, אריה ונמר, היא הגבורה שלהם.

על הסוס אומר דוד המלך, לא בגבורת הסוס יחפץ, כך שסוס הוא גיבור. בספר משלי אומר הפסוק סוס מוכן למלחמה ואריה ונמר כמובן שהם גיבורים. מכיוון שלצורך לימוד התורה נדרשת גבורה, מה עוד שחז״ל מדברים על מתן תורה ומכנים את הקדוש ברוך הוא בתואר גבורה, ניתנה מפי הגבורה, שמענו מפי הגבורה. לכן רבי אלעזר אומר שהיו צריכים לכנות את יששכר שמסמל את העיון בתורה עם משל לסוס, לאריה או לנמר כי הם בעלי חיים גיבורים, ולא לחמור שאין בו את התכונה של גבורה. או בלשון של רבי אלעזר, עמאי חמור, למה חמור?

בהמשך הביאור שלו, רבי לוי יצחק מעמיק בקשר שבין שלושת בעלי החיים האלו לבין התורה. הוא כותב שהתורה נקראת בגמרא אוריאן תליטאי, תורה משולשת. התורה מחולקת לשלוש מקרא, משנה ותלמוד. או כמו שחזל אומרים במסכת קידושין, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד. ורבי הלוייץ'ראק מרחיב וכותב ששלושת חלקי התורה האלו, הם כנגד שלוש העולמות, ברייה, יצירה, ועשייה, והוא מסביר איך כל חלק משלושת החלקים שבתורה, וכל עולה משלושת העולמות האלו, מקבילים לתוכן הרוחני הפנימי, של כל אחד משלושת בעלי החיים האלו, סוס, אריה ונמר. סוס הוא כנגד מקרא, עולם העשייה, אריה כנגד משנה, עולם היצירה, ונמר כנגד תלמוד, עולם הבריה, כפי שהוא מסביר את הדברים בסגנון של תורת הקבלה.

אבל כל אחד מבעלי החיים האלו, כל אחד מהעולמות האלו, יש בו חיסרון מסוים. בקבלה מובא שעולם העשייה העולם הנמוך ביותר הוא רובו רע, עולם היצירה שהוא נעלה יותר הוא חציור רע, ועולם הבריאה הנעלה מבין שלושתם הוא מיעוטור רע. ולעומת כל אלו עומד החמור שיש בו שלושה תכונות טובות, תכונות שמבטאות שפלות וביטול. הוא לא בועט באדונו, הוא לא מתנהג באופן שלילי, וזו מעלה כנגד החיסרון המשמעותי של עולם העשייה. יותר מכך, גם אין בו גסות הרוח, וזה שבח גם ביחס לעולם המרומן יותר, עולם היצירה. ועד כדי כך החמור לא חש מעצמו מציאות, שגם הוא לא מחפש לעצמו מקום נוח לישון בו, וזה שבח גם ביחס לעולם הבריאה הנעלה.

כי למרות הגבורה שיש לסוס אריה ונמר, כך שאולי היה מקום למחשבה שיש להם קשר לתורה, אבל הדרך לרכוש תורה היא לא כל כך על ידי גבורה, אלא בעיקר על ידי שפלות וענווה, על ידי ביטול, על ידי התכונות שיש לחמור. לכן יעקב אבינו מדמה את יששכר לחמור, יששכר חמור גרם.

רבי אלימיצחק כותב שהקשר בין חמור לביטול מרומז גם בכך שהחמור הוא בעל חי שאברהם אבינו השתמש בו. ויחבוש את חמורו. והתכונה של אברהם אבינו היא ביטול, כמו שהוא התבטא על עצמו, ואנוכי עפר ואפר. לכן החמור, הביטול, זו התכונה שנדרשת ללימוד התורה, והחמור כנגד החלק הרביעי שבתורה, תורת הסוד, כנגד עולם האצילות, עולם שאין בו רע בכלל, עולם שהוא בביטול מוחלט לקדוש ברוך הוא. דווקא על ידי הביטול והשפלות מגיעים לעומק לימוד התורה. כמו שאנחנו אומרים בנוסח התפילה, בסוף תפילת שמונה עשרה, ונפשי כעפר לכל תהיה ביטול, זו הקדמה לפתח ליבי בתורתיך. וזו הסיבה שישכר מתברך בברכה של חמור גרם. ורבי אלי ויצרק מסיים וכותב שהקשר בין החמור ללימוד התורה מרומז גם בראשי התיבות של המילה חמור.

ראשי התיבות של חמור הם חכם מופלא ורב רבנן.