סוכה של אהבת ישראל

לפני שרבי לוי יצחק התמנה לרב העיר קטרינוסלב, העיר שהוא כיהן בה במשך שלושים שנה, היו לו הצעות רבנות בערים אחרות. כשהוא בדק אפשרות להתמנות כרב באחת מאותן ערים, התברר לו שאחד התנאים הוא שיהיה לו כתב סמיכה לרבנות מהגאון רבי חיים מבריסק. רבי לוי יצחק ביקש לשמוע מהרבה, מאדמו'ר רשב, מה דעתו בעניין. אדמור הרשב כתב לו שאכן ייסע לבריסק וייבחן לקבלת סמיכה מרבי חיים. כאשר דורשים סמיכה מבריסק צריך לנסוע לשם. והשם יתברך יצליח נסיעתו לבריסק וישיג מבוקשו.

אחד השלבים של המבחן היה לעמוד בחדר בית הדין של רבי חיים בזמן שהוא פוסק שאלות, והנבחן היה מתבקש על ידי רבי חיים להביע את דעתו על שאלות שהגיעו. כשרבי לויצחוק עמד שם, רב חיים הפנה אליו שאלה שהגיעה אליו אחרי כניסת שבת של חג הסוכות. הייתה קבוצת שכנים שגרו בחצר משותפת. לפני החג הם בנו סוכה גדולה עבור כל הדיירים, אבל אחרי שהשבת נכנסה, התברר להם שהם שכחו לעשות עירוב חצרות, כך שהם לא יכולים לקחת את המאכלים מהבתים שלהם, להוציא את סעודת החג מהבית הפרטי של כל אחד, ולהעביר אותם לסוכה שעומדת בחצר, שהחצר היא רשות הלכתית אחרת.

והם הגיעו לרב חיים עם השאלה מה צריך ומה נכון לעשות. איך הם יכולים להביא את המאכלים לסוכה ולאכול בה את סעודות השבת. רב חיים הפנה את השאלה לרבי לוי יצחק, שהוא יפסוק מה הדין, מה עליהם לעשות. ורבי לוי יצחק ענה מיד שאין כל צורך בעירוב חצרות, כי הסוכה עצמה יוצרת את העירוב. הסוכה מערבת את כל השכנים. אסביר את הדברים. התורה אוסרת להוציא חפצים משבת מרשות היחיד לרשות הרבים.

חצר משותפת, שפונים אליה כמה בתים, אם היא מגודרת הלכתית כפי הנדרש, גם היא מוגדרת כרשות היחיד, ואין איסור להוציא מהבית הפרטי לחצר המשותפת. אבל, כיוון שחכמים חששו שאנשים לא יפרשו נכון את התמונה, ייתכן ומישהו יחשוב, שכיוון שמותר להוציא מהבית הפרטי לחצר שהיא משותפת לכמה שכנים, ובהבנה שלו, החצר הזו מוגדרת כרשות הרבים, אז אם מותר להוציא לחצר, כנראה גם מותר להעביר הלאה, החוצה, לרשות הרבים של ממש. וכדי שלא יבואו לכלל טעות, חכמי ישראל תיקנו את המושג עירוב חצרות. הם תיקנו סימן היכר שיבהיר שהחצר היא לא רשות הרבים, אלא יש לה הגדרה ברורה שהיא רשות היחיד. הם תיקנו שיגבו מכל אחד מהשכנים דבר מאכל מסוים, וירכזו את הכל יחד באחד הבתים.

ומכיוון שהמקום שאדם אוכל בו, המקום שבו האוכל שלו נמצא, נחשב שזה הבית שלו, כך שבמובן הזה כל השכנים נמצאים יחד, במקום שבו נמצאים דברי המאכל שגבו מכולם. המקום הזה מאחד ומשתף את כולם לרשות יחיד אחת. זה העיקרון של עירוב חצרות. לפי ההבנה הזו, נבין את הרעיון של רבי לוי יצחק. בכל השבתות של השנה, כל אחד מהשכנים אוכל בבית הפרטי שלו, וכדי לאחד את כולם לרשות אחת, יש צורך בעירוב שייצור איחוד רשות של כולם. צריך דבר מאכל מיוחד שיאחד את כולם. אבל בחג הסוכות, שכל השכנים אוכלים יחד בחצר, כולם יושבים לאכול יחד בסוכה המשותפת, וכפי שהוזכר, המקום שבו האדם אוכל נחשב שזה המקום והרשות שלו, כך שבשבת של סוכות אין צורך בעירוב חיצוני של דבר מאכל, כי הסוכה עצמה מערבת ומאחדת את כולם לרשות אחת.

זה תוכן התשובה שרבי לוי יצחק אמר שם בחדר בית הדין. כשרב חיים שומע את הדברים, הוא נהנה מאוד מהברקה ואישר שאכן פסק הדין הוא כפי שרבי לוי יצחק אמר. את הסיפור הזה הרב סיפר באחת ההתוודאויות, והסביר מה המסר מהסיפור הזה לכל אחד מאיתנו. התוכן של עירוב חצרות, שכל השכנים משתתפים יחד בסעודה, ולאף אחד לא משנה האם השכן ייקח את החלק שהוא הניח, מבטא את הרעיון של אהבת ישראל. עירוב הוא מלשון מעורבים, כולם מעורבים יחד. הוא גם במובן של ערב, מתוק, כולם מתוקים אחד לשני. אחדות ישראל. אבל כשמתברר ששכחו לעשות עירוב לפני שבת, זה מעיד שכנראה יש פגם באהבה שבין כולם. חסר באהבת ישראל. וכשיום השבת נכנס, יום של קדושה, ויהודי תופס את עצמו שהוא לא עשה עירוב, הוא מבין שחסרה לו אהבת ישראל, הוא נזעק, זה מפריע לו.

ביום חול, כשעסוקים בנושאים של דברי חולין, לא בטוח שהוא מחפש להיות בעירוב עם השכן. אבל כעת הוא נכנס לעולם של קדושה, הוא במצב של שבת קודש, זמן שהיהודים מתרומם מהעיסוקים של החול, והוא רוצה להיות בקשר של קדושה עם יהודים נוספים, אבל כעת כבר מאוחר, השבת כבר נכנסה, ואי אפשר לעשות עירוב. ואחת ההשלכות של החסר בעוות ישראל היא, שגם הוא עצמו לא יכול כעת להוציא את האוכל שלו לסוכה, אין לו אפשרות לאכול, והוא עומד להישאר רעב. התוצאה של חוסר בעוות ישראל חוזרת לאדם עצמו, ולא רק ברובד הרוחני, אלא גם במימד הגשמי, אין לו אפשרות לאכול, בשבת. יותר מכך, הוא מבין שייתכן, ולא רק שהוא יישאר מחוץ לסוכה הזו, אלא הוא עלול להישאר מחוץ לסוכה העתידית, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים מאורו של לוויתן.

ואם אני לקוי באהבת ישראל, משמע שכנראה אני לא עונה להגדרה של צדיק, כך שאולי לא אהיה בסוכת אורו של לוויתן. והתיקון למצב הזה הוא הסוכה. וכמו שרבי לוי יצחק אומר, הסוכה עצמה מערבת. במסכת סוכה אומרים חז״ל, כל ישראל ראויים לשב בסוכה אחת. והתוכן הפנימי של דברי חז״ל הוא שהסוכה, שהיא מקיפה את האדם מכל הצדדים שלו, היא סמל לאור מקיף מרומם של הקב'-ה, ומהמקום של האור המקיף הנעלה הזה, כל עם ישראל מאוחדים ביניהם, הם כולם בסוכה אחת, וכשנעיר האור הנעלה הזה של הסוכה, יהודי לא רוצה שיהיה פירוד בינו לבין הזולת, כמו שיהודי לא רוצה להיפרד מהקב'-ה, הוא גם לא רוצה להיפרד מיהודי אחר, זה התוכן הפנימי של הסוכה, והתפקיד שלנו הוא לקחת את האור המקיף המרומם הזה, את התודעה הגבוהה הזו, ולהוריד אותה אל שגרת החיים שלנו, למסגרות ולהגדרות של כל אחד מאיתנו, אל השכל וההבנה.

או בלשון של התורה, כשהיא מצבה על הישיבה בסוכה, בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם. הסוכה, האור המקיף, צריכה לחלחל ולרדת עד לעולם הידיעה של האדם למען ידעו. והאחדות של הסוכה צריכה להמשיך ולרדת מעולם הידיעה וההבנה אל עולם הרגש ועד לעולם המעשה. התוכן של הסוכה, שהיא מערבת את כל עם ישראל ליחידה אחת, צריך להגיע לכל פרטי החיים שלנו, ואפילו עד לשולחן האוכל.

וכשזה סדר החיים שלנו, התוצאה היא שהסוכה תעשה מכולנו דיירים של אותו הבית, ובמילא אפשר להוציא אפילו את הכלים והאוכל מכל הבתים לסוכה המרכזית, כי הסוכה מערבת.