ה׳שמש׳ וה׳ירח׳

כשהזוהר מתאר את המצב הרוחני של עם ישראל בזמן היציאה ממצרים, הוא משתמש במשל של הירח מול השמש. עם ישראל היה אז כמו הזמן שהירח פגום, כשהוא לא מקבל את אור השמש בשלמות. הזוהר כותב על הירח, כשהוא פגום, לא מתברכה משמשה ולא התנערה מן שמשה. הוא לא מתברך מהשמש ולא מואר מהשמש. והזוהר ממשיך וכותב, ולא התנערה מיובלה. והלבנה לא מוארת מהיובל, במשמעות של הנהר הגדול, היא לא מקבלת את האור מהשפע הגדול. רבי לוי יצחק מציין את העובדה, שביחס לאור השמש, הזוהר כותב שני ביטויים, לא התברכה ולא התנערה, הלבנה גם לא מתברכת וגם לא מוארת, ואילו ביחס לאותו יובל, הזוהר כותב רק ביטוי אחד, לא התנערה, כי הירח שמקבל את האור מהשמש, הוא משל לספירת המלכות, שמקבלת את האור שלה משש הספירות שמעליה, ספירת המלכות משולה לירח, ושש הספירות, שש המידות, שמאירות לספירת המלכות, הן השמש.

וספירת המלכות מקבלת מהספירות שמעליה שני סוגים של אור. גם אור שמותאם לפי ההגדרות שלה, אור כזה שיכולה להכיל אותו באופן פנימי, וגם אור שהוא מרומה ממנה, הוא מקיף מעליה. לכן יש בזוהר שני ביטויים, השמש גם מברכת את הירח, וגם מאירה את הירח. גם מעניקה לאור שמתקבל אצלה באופן פנימי, וגם מאירה עליה אור שמקיף וסובב עליה מעל יכולת הקיבול שלה. וכשהלבנה פגומה, כשספירת המלכות, המקור של נשמות עם ישראל, במצב רוחני ירוד, כמו הזמן של היציאה ממצרים, אז במצב הזה הלבנה גם לא מתברכה באור פנימי, וגם לא התנערה באור שמקיף מעליה. כל זה ביחס לאור של שש המידות. אבל ספירת המלכות גם מוארת ומקבלת שפע מאור נעלה יותר מאשר שש המידות, מהאור של המוכין, האור של ספירת הבינה.

השפע של ספירת הבינה מכונה בקבלה בתואר נהר, רחובות הנהר, או כמו שהוא מצוין כאן בזוהר, הוא מכונה יובל. והאור הזה, למרות שהוא מאיר על ספירת המלכות, אבל המוחין מרוממים מאוד ממנה. ולכן האור מספירת הבינה הוא מרומם מספירת המלכות, הוא מקיף מעליה, הוא לא מתיישב אצלה באופן פנימי. זו הסיבה שכאשר הירח במצב פגום, הזוהר כותב רק ביטוי אחד, שהלבנה גם לא מוארת מהאור המקיף הזה, ולא יתנער עמיובלו. כשהריבא דיבר על דברי הזוהר, וההסבר של אבא שלו, הוא נתן לזה הבנה מנפש האדם, כך שהדברים הם הרבה יותר מובנים. הירח, או ספירת המלכות, מקבילים לכוח הדיבור של האדם, והשמש, או שש הספירות, מקבילים לכוח המחשבה של האדם. כמו שהירח מקבל את האור מהשמש, כמו שספירת המלכות מקבלת משש המידות, כך האדם מדבר מה שהוא קודם חשב על זה, וכמו שהמלכות מקבלת מהספירות שני סוגים של אור, גם אור שמתקבל אצלה באופן פנימי וגם אור שנשאר גבוה ממנה, מקיף עליה, כך גם ביחס שבין הדיבור למחשבה.

לפעמים רואים על הדיבור של האדם שכל מילה שהוא אומר היא מחושבת ומדויקת. הוא חושב על כל מילה שיוצאת מהפה. המחשבה מנהלת את הדיבור באופן פנימי. ולפעמים האדם מדבר דבר שהוא חשב על זה, הוא חשב איך להעביר את הרעיון הזה בדיבור, אבל לא באופן שכל מילה ומילה תהיה מדודה ומחושבת. הוא חשב יותר איך להעביר בדיבור את הרעיון הכללי, אבל לא חשב איך כל מילה צריכה להיות מותאמת למהלך המחשבה. וזה אור שהוא מקיף יותר. שני האופנים האלה של היחס בין המחשבה לדיבור מקבילים לשני סוגי האור של שש הספירות למלכות. ויש עוד השפעה גבוהה יותר שמקבילה ליובל שהוזכר קודם, למוחין. כשאדם חושב נושא מסוים אבל לעצמו, לא משהו שהוא עומד לדבר עליו, הוא מתעמק ברעיון מסוים ולא בשביל לדבר עליו עם אחרים.

זו מחשבה שהיא גבוהה מאוד מעולם הדיבור. כך שגם אם האדם אחר כך יסביר בדיבור את מה שהוא חשב עליו, זה לא יהיה כל כך מסודר ומאורגן בדיבור, כי זה אור שהוא מאוד מקיף, מאוד נעלה מהירידה לכלי הדיבור. וזה מקביל לאור של ספירת הבינה, שהיא אור מקיף על ספירת המלכות. מה המסר שעלינו לקחת מכל ההסבר הזה? רב אומר שמובא בחסידות שבזמן שלנו לא נדרש הבירור של המוחין עצמם. עד זמן הגאולה אנחנו צריכים לברר רק את שבע המידות. עלינו לכבוש את ארץ כנען שבנפש שלנו, הארץ של שבע האומות, שהן כנגד שבע המידות שיש באדם. אבל את שלושת הארצות, קני, קנזי וקדמוני, שהן כנגד המוחין של צד השלילה, אותן אין לנו יכולת לברר היום, אלא זה יהיה רק בביאת המשיח, שאז נקבל את הארצות של שלושת האומות האלה.

לכן, כיום עלינו לברר את הירח, את הדיבור, את ספירת המלכות ואת השמש, את המחשבה שקרובה לדיבור, את שש המידות שמאירות למלכות. ובעזרת השם, בקרוב ממש נזכה לביאת המשיח, ואז יתבררו גם שלושת המוחים.