אברהם כמחנך

פרשת אלדוב פותחת עם סיפור הלידה של יעקב ועשיו, והתורה מספרת ויגדלו הנערים. מה התוכן הפנימי של הגדלות הזו, ויגדלו הנערים? על המילים ויגדלו הנערים אומר הזוהר, סיטרא דאברהם גר עמלון להתגדלה. בתרגום אלולי, הצד של אברהם גרם להם להתגדל. הכוח של אברהם אבינו, המהות הפנימית שלו גרמה להם לגדול. והזוהר ממשיך וכותב, וזכותי שיאלון הוא הווה מחנך לון במצוות. זכותו של אברהם סייעה להם והוא חינך אותם למצוות. רבי לוי יצחק מסביר את תוכן הדברים. ההבדל בין מים לאש, או במובן פנימי בין חסדים לגבורות, הוא שהמים גורמים לגדילה וצמיחה, והאש גורמת לשרפה וכיליון. אברהם ויצחק מבטאים מים ואש. אברהם הוא מידת החסד, מים, ויצחק הוא מידת הגבורה, אש. וכיוון שהתורה כותבת, ויגדלו הנערים, הייתה בהם גדילה, צמיחה, שצמיחה נובעת מחסדים, לכן כותב הזוהר, סיתרא דאברהם גרם לא לתגדלה.

הצד של אברהם, החסדים, המים, הוא זה שגרם להם לגדול. ההבנה הזו מרומזת בדברי הפסוק, אברהם הוליד את יצחק. לא כתוב שאברהם ילד את יצחק, אלא הוליד. שאפשר לפרש את המובן של הוליד, הוא זה שגרם לכך שיצחק ילד. אברהם הוליד פעל מציוד של לידה אצל יצחק את יצחק.

יצחק מצידו הוא גבורות, ובגבורות אין צמיחה והתרחבות. האש עולה כלפי מעלה, היא לא יורדת ומתרחבת כלפי מטה. והכוח לכך שיצחק ילד את יעקב ועשיו הוא מכוחו של אברהם. אברהם הוליד את יצחק. וזה תוכן דברי הזוהר על ויגדלו הנערים שצידו של אברהם גרם להם לגדול. בהמשך הדברים, רבי לוי יצחק מתמקד בכך שהזוהר כותב שלושה פרטים שאברהם גרם להם לגדול, שזכותו סייעה להם ושהוא חינך אותם למצוות. והוא מסביר את שלושת הפרטים האלו בסגנון של תורת הקבלה כשלוש פרטים בתהליך של השפעת חסדים. כשהרבי דיבר על ההסבר של אבא שלו לזוהר, הוא האיר את הדברים בתוכן של ההשפעה של החינוך על הילד, על הקשר בין האבא והילד. יש תכונות שהילד מקבל מהאבא מעצם העובדה שהוא הבן שלו, תכונות שעוברות מאבא לבן. בנוסף לזה, יש דברים שהילד מקבל כתוצאה מהקשר שלו עם אבא.

גם אחרי שהילד נולד, הוא עדיין ממשיך ומקבל מאבא שלו, כולל גם דברים שהתווספו אצל אבא שלו אחרי שהוא כבר נולד. כי הקשר ביניהם הוא קשר נפשי פנימי של אבא ובן, ואבא ממשיך ומשפיע על הבן שלו גם נושאים שהם חדשים אצל האבא ולא היו אצלו כשהבן נולד. שני התכנים האלה, התכונות המולדות והדברים שהוא מעביר גם בהמשך, מקבילים לשני הפרטים הראשונים בזוהר. סיטרא דאברהם, הצד של אברהם, זו עצם המציאות שלו. העובדה שהילדים נולדו ממנו, ויש גם זכות, הזכות שלו, פרטים שהתווספו עליו אחרי הלידה של הילדים, וגם את זה אברהם העביר לנערים, גם את זה האבא צריך להעביר לבן שלו. אבל התכלית של ההשפעה מאבא לבן היא בעיקר הפרט השלישי.

הוא ה-ו-מכנך-לון, ההשקעה של החינוך. לא רק גר-המלון, שזו השפעה שנגרמת בעקבות הלידה, ולא רק סירי אלון, שזה פרטים שאבא מסייע לילד מעצם הקשר ביניהם, אלא נדרשת ההשקעה של הווה מחנך אלון, להתמסר ולחנך אותו למצוות. כמו שהזוהר מסיים שם, שההוכחה לכך שאברהם חינך את הנכדים שלו, הוא הפסוק, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו. הרבי מדייק בלשון של הפסוק, אשר יצווה, יצווה מלשון צוותא, להתחבר יחד, אשר יצווה את בניו חינוך על ידי שהאבא מתחבר עם הילד, הוא משקיע בו ומתמסר אליו כדי לחנך אותו ללכת בדרך השם.

זה סוד ההצלחה של החינוך של אברהם אבינו וזו ההוראה ממנו אלינו.