״תימן״ מול יצחק אבינו

פתאום גם תימן חושבת שיש לה מה לומר, וגם היא מתגר בעם ישראל. נראה מה תורת הקבלה אומרת על תימן. כשהתורה מונה את מלכי אדום שמלכו לפני מלוך מלך בישראל, שהמובן הפנימי של הדברים הוא המלכים, הכוחות של עולם התוהו, היא מונה בתחילת הרשימה את יורב בן זרח מבצרה, ואחריו את חושם מארץ התימנים.

רבי לוי יצחק כותב ששני המלכים האלו הם המלכים של ספירת החסד וספירת הגבורה של עולם התוהו. יובב בן זרח הוא בחינת חסד של עולם התוהו, וחושם מארץ התימנים הוא בחינת גבורה של עולם התוהו, והם, המקבילים השליליים לחסד וגבורה של עולם התיקון, הם המנגדים לאברהם ויצחק, שהם בחינת חסד וגבורה של הקדושה. יובב בן זרח מנגד לאברהם אבינו, שפסוק אומר עליו מי העיר ממזרח, וחושם הוא המנגד ליצחק אביב. נרחיב קצת את הדברים ונפתח עם סיפור שמובא בזוהר. בזוהר לפרשת אחראי מובא על אנשים שיוצרים דברים חיוביים ועל אנשים שיוצרים שלילה. מובא שם על כהנים שמביאים ברכה לעולם ומנגד על בלעם שהביא קללה. ובהקשר לזה מסופר בזוהר בגוש חלבה אבה ברנש בעיר גוש חלב היה אדם שכל מקום שהוא היה מכה בו עם הידיים שלו היה מת.

ובסוריה היה אדם שלכל מקום שהיה מביט היה הופך לרע. לרבי לויצחק יש הסבר ארוך על כל הנושא הזה בזוהר, ניגע כאן בחלק הראשון של ההסבר שלו. אותו אדם התגורר בגוש חלבה, במקום ששמו גוש חלב. מה התוכן של גוש חלב? רבי לויצחק מביט מה שמובא בקבלה שחלב הוא בחינת חסדים אבל החלב הוא נוזלי, וכשהוא הופך למוצק לחמאה, לגוש, זו הפיכת החסדים לגבורות. כך שגוש חלב זה חלב שהתגבש, זו גבורה שהיא תוצאה של החסדים. הוא מציין לדוגמה ליצחק אבינו שהוא כנגד מידת הגבורה, ויצחק הוא בן, הוא תוצאה של אברהם אבינו שהוא מבחינת חסדים. אבל אצל אברהם ויצחק אלו מידות חסד וגבורה של הקדושה, ששניהם עם תוכן טוב וקדוש.

הוא מציין לפסוק בשיר השירים שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני כי כי בצד הקדושה גם מיד שמאל ליד של הגבורות היא עם תוכן חיובי נא לה. לכן, כאשר אברהם אבינו הכניס את האורחים, התורה מספרת ויקח חמאה וחלב. הוא נתן להם גם חמאה וגם חלב, גם חסד וגם גבורה, ושניהם היו עם תוכן חיובי.

רבי אללה יצחק מעמיק בדברים ומרחיב בהסבר שלו, ומביא דברי חז״ל שאומרים דם נעקר ונעשה חלב. החלב עצמו הוא תוצאה ושינוי של דם. הדם שזורם בגוף הבהמה, משתנה והופך להיות חלב. או במילים אחרות, החלב, החסדים, הוא במקור תוצאה של דם של גבורות. והדבר בא לידי ביטוי גם אצל אברהם אבינו שהוא חסדים. בפסוק אומר באיוב מי ייתן טהור מטמא. וחז״ל אומרים שאחת המשמעויות של הפסוק הזה הוא אברהם אבינו שהוא טהור הוא בא מטמא מטרח. החלב, החסדים, אברהם הוא תוצאה ושינוי של טרח של טומאה, דם, גבורות. אבל כל זה בצד של הקדושה, בצד של הקדושה וגם מי עצמו לחיובית, או כמו שיעקב אבינו, סיכל את ידיו, ובירך עם שתי הידיים את אפרים ואת מנשה.

אבל בסיפור של הזוהר, בסיפור על אותו אדם שלילי מגוש חלב, אדם ששתי הידיים שלו היו שליליות, שכל מקום שהיה מכה בו עם הידיים שלו היה מת, האדם הזה הוא מבחינת הידיים-ידי עשם, שתי הידיים שלו שליליות, לכן אצלו, גם חלב, חסד הופך לשלילה לגבורה, גוש חלב. החלב הפך לחמאה. הפסולת של הדם של הגבורות נשאר בחלב ובחמאה, ולכן שתי הידיים שלו רעות.

אם נחזור לאותם שני מלכים שהוזכרו קודם, יובב בן זרח בבצרה וחושם מארץ התימני, המלכים של עולם התוהו של הקליפה שהם כנגד חסד וגבורה, חושם הוא בחינת גבורות והוא המנגד ליצחק אבינו, וחושם הזה הוא מארץ התימני, שתימן היא בחינת דרום, ובדרך כלל צד דרום, צד ימין, הוא כנגד מידת החסד, אבל חושה מהארץ התימני הוא כמו חמאה שהיא תוצאה של חלב, הוא גבורות שהן תוצאה של חסדים בצד של הקליפה. תימן הזו, צד דרום הזה, הוא שלילי, הוא ביטוי של גבורות. יצחק אבינו, שהוא בן של אברהם אבינו, זו גבורה שהיא תוצאה של חסד, אבל זה בצד של הקדושה, צד שכולו טוב, שם שתי הידיים חיוביות, ארץ התימני הוא גבורה שהוא תוצאה של חסד, חסד של צד הקליפה, צד השלילה, ולכן שתי הידיים שלו הן שליליות כמו אותו אדם מגוש חלב.

רבי לויצחק מוסיף וכותב רמז בנושא. הוא כותב שחושם הוא בגימטריה 348, וכשנוסיף לזה פעמיים יד, פעמיים 14 כנגד שתי הידיים, 348 ועוד 28, התוצאה היא 376, וזו בדיוק הגימטריה של עשב, שהוא מוגדר כהידיים ידי עשיו, שתי הידיים שליליות. גם יד ימין, היד של חסד, היא שלילית וגבורה, כמו שחושם. גבורה, ומארץ התימני, חסד של קליפה, גם תימן היא בחינת גבורות.