תורה וצדקה של שלום

השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה. בזוהר מסופר על רבי יוסי שהתארח בבית אחד והיה שם יהודי נוסף שהתארח במקום. והזוהר מספר על תוכן הדברים שהם למדו שם בלילה, על מעלת התורה ומעלת הצדקה. הם דרשו את הפסוק, וצדקה תציל ממוות, ולמילה צדקה יש שני מובנים. גם צדקה במובן הרגיל, לתת כסף לנזקקים, וגם במובן של תורה. כמו שהפסוק אומר, וצדקה תהיה לנו, והכוונה היא על התורה. והזוהר מסיים שם את דברי רבי יוסי קרבה אורייתא וקרבה צדקה וכול אחד. קורא לו תורה וקורא לו צדקה והכול אחד. אותו יהודי שישב ולמד עם רבי יוסי הוסיף ואמר וקרבה שלום וקורא לו גם שלום. המילה צדקה מאחדת בתוכה במובן של שלום גם את התורה וגם את העזרה ליהודי אחר.

רבי לוי יצחק שואל שלכאורה במבט שטחי לא מובן איך רבי יוסי אומר שצדקה ותורה הם כול אחד. התורה היא כנגד ספירת התפארת, וצדקה כנגד ספירת המלכות, כך שהם לא כול אחד. ומלבד ההבדל בעולם הספירות, יש הבדל גדול ביניהם. התורה היא דבר רוחני, והצדקה היא דבר גשמי. ובגלל השאלה הזו, באים המשך דברי הזוהר, השלמת הדברים של רבי יוסי על ידי אותו יהודי, שהוא אמר, קרבה שלום. כי התוכן של שלום הוא חיבור גם של שני דברים מנוגדים, כך שהשלום מחבר את הצדקה והתורה לדבר אחד. הרבְָּה הוסיף וחידד את הדברים, התורה זו עבודת האדם עם עצמו, והצדקה זו עבודת האדם עם הזולת, וגם התורה וגם הצדקה אמורים להיות באופן של שלום, באמצעות שניהם צריך ליצור אחדות ושלום בין האדם לבין האחר.

והרֵי מרחיב מה הדרך הנכונה ללימוד התורה כך שהיא תיצור חיבור ושלום, ומה הדרך הנכונה לתת צדקה שהיא תביא לחיבור ולשלום עם הזולת. אתמקד בהסבר של הרבי בתוכן של מצוות הצדקה. גם אם אדם מעניק צדקה לשני מתוך אהבת ישראל אמיתית, עם רגש חם של רחמנות בסבר פנים יפות, עדיין יש כאן נותן ומקבל. והעובדה שיש כאן מישהו שנעלה מהשני זה לא מצב של שלום במובן המלא. שלום אמיתי הוא כשכל הצדדים הם בעלי מעמד שווה. דברי הזוהר שהצדקה היא שלום מלמדים אותנו, שנתינת הצדקה צריכה להיות מתוך הכרה פנימית בדברי חז״ל שאומרים יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית. יותר ממה שאני נותן לעני, העני נותן לי.

כשהזולת מזכה אותי ובאמצעותו יש לי את האפשרות לקיים מצוות צדקה אז הוא הנותן ואני המקבל. אם לא הייתה את המציאות שלו של המקבל לא הייתה לי היכולת לקיים מצוות צדקה. כך שאני נותן לו דבר גשמי, אבל הוא נותן לי זכות רוחנית. ואני אמור להיות אסיר תודה כלפיו בכך שהוא זיכה אותי במצוות הצדקה. וכששנינו במעמד של נותנים, נוצר שלום במובן המלא והאמיתי שלו.