שני העניים

תשמעו סיפור על צדקה לעני, בעצם שני סיפורים. בשכונה של רבי ייסע היה גר עני, עני שהתבייש לבקש צדקה. יום אחד העני הזה חלה מאוד, ורבי ייסע נכנס לבקר אותו לראות מה שלומו. כשהוא נכנס הוא שמע קול שאומר, הנפש שלו פורחת אליי וזמנו עדיין לא הגיע, אוי לבני העיר שלו שאין מי שיחזיר לו את נפשו. רבי ייסע מיד רקח לו מי גרוגרות עם יין מסוים, נתן לו לטעום מזה והחזיר לו את נפשו.

בהמשך מסופר על רבי לוי יצחק שהיה לו מטבע לא גדול ביד, חצי מאה של כסף, ועבר לפניו עני. העני פנה לרבי לוי יצחק וביקש ממנו, תשלים לי את החיים של הנפש שלי ושל הילדים שלי. אמר לו רבי לוי יצחק, איך אשלים לך ויש לי רק חצי מאה? אמר לו עני, יש לי חצי משלי, אם תביא לי את החצי שלך, יהיה לי מאה כסף שלמה. רבי לוי יצחק נתן לו בשמחה את חצי המעה. בלילה רבי לוי יצחק חלם שהוא עובר ליד הים ורוצים לזרוק אותו לתוך הים. הוא רואה את רבי שמעון מושיט ידיים כדי להציל אותו, אבל הוא רחוק ממנו. ואז מגיע העני, זה שהוא נתן לו את המטבע, מוציא אותו מהים ומגיש אותו לידיים של רבי שמעון.

כשרבי לוי יצחק התעורר, נפל בפיו הפסוק מתהילים, אשרי משכיל אל-דל, ביום רעה, ימלתהו ה'. לרבי ליבי יצחק יש הסבר ארוך ומיוחד על שני הסיפורים האלה, על ההבדלים בין האני של רבי יאסה, לאל-האני של רבי לוי יצחק, האני הזה יתבייש לבקש, האני הזה לא יתבייש, האני הזה גר בשכונה של רבי י אסה, האני הזה רק עבר ליד רבי לוי יצחק, ועוד הרבה הבדלים בין שני הסיפורים. סיפורים.

רבי לוי יצחק מסביר מה התוכן הפנימי של רבי ייסע ושל רבי לוי יצחק, מה התוכן של אני כלפי התוכן של רבי ייסע, מה התוכן של אני ביחס לתוכן של רבי לוי יצחק, הסבר ארוך ומאוד מיוחד. המסגרת כאן קצרה מדי, וכדאי לעיין במקור וללמוד שם את הדברים. אבל אציין רק לרמז מעניין שרבי לוי יצחק כותב בסיום ההסבר. הפסוק שרבי לוי יצחק התעורר איתו היה אשרי משכיל אל דל ביום רעה אם מלטהו השם. רבי לוי יצחק נתן את הצדקה ממקום של הבנה, של שכל, ושאל את האני, מה היאזור המטבע של חצי מהה, האני ענה שכי יש לו כבר חצי מהה של כסף, ועם החצי שלך, אי-היה לי מהה כסף שלמה, כך שהוא נתן לו את הצדקה ממקום של שכל, והבנה, לכן הפסוק הוא אשרי משכיל אל דל, ממקום של שכל.

ועל ידי הצדקה רבי לוי יצחק ניצל מרעה, ביום רעה ימלטהו השם. נראה דבר מעניין, הצדקה שהוא נתן, חצי המאה שהוא נתן לעני, השלימה את הסכום למאה כסף. מאה זה בגימטרייה 115, כסף זה 160, וביחד מאה כסף הם 275, ועל ידי שהוא השלים למאה כסף, הצדקה הזו הצילה אותו מרעה, שגם אם 275, הצילו אותו מ-275 השלילי, הצילו אותו מ-275 השלילי של רעה. ביום רעה ימלטהו השם. ההנהגה של רבי יסע, שהוא ניגש בעצמו לעני ונתן לו, מבני שעני ביקש משהו, יש בה לימוד מיוחד עברינו.

באחת ההתוודויות הרבי יחיב בנושא הזה, שצריך למנוע בושה מהמקבל, לתת לעני לפני שהוא מבקש, ולא רק להקדים ולתת לו, אלא צריך לשים דגש על אופן הנתינה, לתת עם חיוך, להעניק לשני הרגשה טובה. ובהמשך לגישה הזו של היחס הנעים שצריך להקרין לזולת, הרבי השליך מכאן להלוואה בין מלווה ולווה. בדרך כלל הלווה הוא אדם שנמצא במצב כלכלי פחות טוב. וכשמדובר על עני שזקוק להלוואה, אז בוודאי שכמו שצדקה צריך לתת לו מתוך סבר פנים יפות, גם כשנותנים לו הלוואה זה צריך להיות בנועם וברגישות.

יותר מכך, הרבי מוכיח מלשונו של הרמב״ם שגם כשמלווים כסף לעשיר, מצוות עשה של להלוות לעניי ישראל, כי אם היהודי הזה זקוק להלוואה כרגע, למרות שבדרך כלל הוא נחשב לעשיר, אבל בנקודת הזמן הזו הוא צריך הלוואה, הוא מוגדר כעני לצורך העניין, וזו מצוות עשה להלווות לו, אבל טבע אדם הוא, שכיוון שהלווא הזה מוגדר בשגרה שהוא עשיר, אז לאו דווקא שצריך לתת לו את הלוואה באותו סבר פנים יפות, כמו שנותנים לעני, ולכן הרמב״ם כורך את הלוואה לעשיר, בתוך המצווה של להלוות לעני כדי להעביר לנו מסר. שגם כשאתה מלווה לעשיר, תעשה את זה עם אותו נועם וחיוך, עם אותו סבר פנים יפות ועם אותו יחס רגיש. ומכאן הרב מעביר את ההבנה אל הקדוש ברוך הוא.

לך השם הצדקה. לגבי הקדוש ברוך הוא, כולנו עניים. גם כשהקדוש ברוך הוא ייתן לנו עשירות בהרחבה הגדולה ביותר, גם בגשמיות וגם ברוחניות, עדיין זה מוגדר כעניות ביחס למעמד שלו, לאוצרות של הקדוש ברוך הוא. שכך שכמה שהקדוש ברוך הוא לא ייתן לנו, עדיין אנחנו עניים. ורבי יסם מלמד אותנו שצריך להקדים ולתת לעני, ולעשות זאת מתוך סבר פנים יפות, והרמב״ם קובע שזו מצוות עשה, כך שהקדוש ברוך הוא צריך להעניק לכל יהודי, מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה מתוך סבר פנים יפות, כל מה שכל אחד מאיתנו צריך, בין בגשמיות ובין ברוחניות, ועד לצדקה העיקרית, הגאולה האמיתית והשלמה, תכף ומיד ממש.