רמזים לגאולה במשלוח של יוסף לאביו יעקב

יעקב אבינו עוד לא ירד למצרים, אבל יוסף כבר רואה קדימה. הוא נוטה את הזרעים של הגאולה ממצרים. במשלוח שהוא שולח לאבא יעקב טמונים זרעים לגאולה. אחרי שיוסף מתוודה לאחאב, והוא שולח אותם בחזרה לארץ כנען, לבשר לאבא יעקב שהוא חי, מספר את התורה, ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נוסעים מטוב מצרים, ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך.

יוסף שלח על גבי חמורים מטוב מצרים, שחז״ל אומרים שזה היה יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. והוא שלח גם שלושה פרטים נוספים, בר ולחם ומזון. מה התוכן של פרטי המשלוח הזה? רבי לוי יצחק מבאר שקליפת מצרים משולה לחמורים. הנביא יחזקאל מתאר את מצרים בתואר אשר בשר חמורים בשרם.

וכשיוסף שלח לאבא שלו צידה על גבי החמורים, הוא הכניע בכך את קליפת מצרים. למילה חמרה בארמית יש שני מובנים, גם חמורים וגם יין. ורבי לוי יצחק מבאר את הקשר בין השניים. עולם התוהו הוא השורש של הקליפות ושל חומריות העולם, אבל יש בו ניצוצות קדושה גבוהים מאוד. מצרים, שהיא חומרית עומק הקליפות, היא חמרה במובן של חמור, אבל טמון בה ניצוצות גבוהים, ניצוצות טובים, מטוב מצרים, וזו המשמעות השנייה של חמר'ה במובן של יין. וכאשר החמורים, החומריות של מצרים, נושאים על עצמם את טב מצרים, הם סוחבים על גבם, יין ישן, את ניצוצות הקדושה, זה ביטוי לכך שהקדושה מכניעה את קליפת מצרים. החמר'ה, הנחות, החמור, הקליפות, מכניע את עצמו לחמר'ה נעלה, היין, ניצוצות הקדושה.

כיוון שיין ישן רומז על נתוצות הקדושה של עולם התוהו, לכן ההדגשה היא לא רק יין, אלא יין ישן. כי כמובן בקבלה עולם התוהו קדם לעולם התיקון, לכן הוא יין ישן מזמן קדום, יין של עולם התוהו. המשלוח של יוסף ליעקב אבינו מרמז על הגאולה ממצרים, על העלאת נתוצות הקדושה משם.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם העלו איתם את כל הטוב הרוחני שהיה במצרים. וכפי שהתורה כותבת על הגאולה, וינצלו את מצרים, עם ישראל רוקן את מצרים מניתוצות הקדושה שהיו טבונים בה. ואת זה יוסף מרמז במשלוח שלו על יעקב אבינו. רבי לוי יצחק מרחיב את הרעיון הזה ואומר שפרטי המשלוח של יוסף מרמזים על ליל הסדר הלילה שמציינת היציאה ממצרים.

טוב מצרים, שהמובן שלו הוא יין ישן, מרמז על ארבע כוסות של יין שאנחנו שותים בליל הסדר. ושלושת הפרטים, בר ולחם ומזון, מרמזים על שלושת המצות שבקערת ליל הסדר, המצות של כהן, לוי וישראל. המילה מזון היא בגימטריה מאה ושלוש, וזו גם הגימטריה של המילים חסד-קל, כלשון הפסוק חסד-קל כל היום. וספירת החסד היא כנגד המצה העליונה, המצה של כהן, שהכהנים הם מבחינת מידת החסד.

לחם הוא גם מלשון מלחמה, שהתוכן של מלחמה הוא גבוהות, והוא מרמז על המצה האמצעית, לוי, שהלוויים הם בחינת מידת הגבורה. בר, שהיא כנגד המצה השלישית, המצה של ישראל, שהיא כנגד מידת התפארת הכוללת את החסד והגבורה. בר היא בגימטריה 202, וזו הגימטריה של המילים אב קל, כדברי הנביא ישעיהו, הנה השם רוכב על אב קל ובא מצרים, שהגימטריה של אב קל היא 202. המילים אב קל מרמזים על חיבור של חסד וגבורה על תפארת.

אב מסמל את מידת החסד, אב בגימטריה 72, כמו המילה חסד, ואילו קל מסמל את מידת הגבורה לפי ההסבר הבא. בספרי קבלה מובא, שכאשר כותבים את שם יקווק במילוי, ובנוסף לכך המילוי נכתב באחוריים, הגימטריה שלו היא 130 קל. מילוי הוא כאשר כותבים כל אות עם האותיות הממלאות אותה. לא רק י, אלא י-ו-ד, ואחוריים הוא, כאשר כל אות הקודמת במילה מחושבת שוב ושוב, כמו למשל י, י-כ, י-כ-ו, י-כ-ו-כ, ו-y-k-ו, כשהוא גם במילוי, וגם נכתב באחוריים, הוא נכתב כך י, 20, י-k, 26, י- knowledge, כ-ו, 39, ו-k, 45, ויחד הם 130, קל.

כאשר שם נכתב באופן רגיל, זה הביטוי העצמי שלו, אבל כאשר הוא נכתב במילוי, שמשמעות הדבר היא כפי שזה נשמע אל הזולת, אל מישהו שחוץ ממנו, זה ביטוי של ירידה וצמצום של השם מכפי שהוא לעצמו, או במילים אחרות, זה ביטוי של גבוהות. גם כששם נכתב באחוריים, גם זה סוג של צמצום של גבורה. כך שהתוכן של קל, 130, שהוא גם מילוי וגם אחוריים, הוא גבורות.

לסיכום, אב-קל-202 זה חיבור של חסד וגבורה, וזה התוכן של בר, מידת התפארת של המצע ישראל. גם המילה ישראל מבטאת את מידת התפארת, את החיבור של חסד וגבורה. המילה ישראל יוצרת גם את המילים שיר-קל. שיר זו הייתה עבודת הלוויים בבית המקדש, והלוויים הם, כפי שהוזכר קודם, בחינת גבורה, באילו שם כל הוא שם של מידת החסד, כך שמילה ישראל שיר כל מאחדת בתוכה חסד וגבורה כמו מידת התפארת.

לסיכום, עוד לפני הירידה של יעקב ובניו למצרים, יוסף כבר נוטע את זרעי הגאולה ממנה. הוא מכניע את קליפת מצרים, רותם אותה אל הקדושה, והוא שולח לאבא שלו רמז לארבע כוסות, שהן כנגד ארבע לשונות של גאולה, הוא שולח מטוב מצרים, הוא שולח יין ישן, והוא שולח גם בר ולחם ומזון, שהם כנגד שלושת המצות של כהן לוי בישראל.