״אלדד״ ו״מידד״

בפרשת השבוע התורה מספרת על שתי דמויות, אלדד ומידד, שהתנבאו במחנה נבואות של בשורות לא חיוביות. ויהושע בן נון ביקש ממשה רבנו, אדוני משה כלאם. נעסוק בתוכן הפנימי של אלדד ומידד, ובתוכן הפנימי של הבקשה, כלאם. יהושע מבקש ממשה רבנו, אדוני משה כלאם, ובזוהר על הפרשה כתוב שהמובן של כלהם הוא לא במובן של בית כלא שהוא מבקש לאסור אותם, אלא כלהם במובן של לכלות, לעצור, למנוע מהם את יכולת הנבואה. והזוהר מביא שני פסוקים כהוכחה לכך שהמילה כלהם היא במובן של עצירה. הפסוק הראשון הוא, ויקלה העם מאבי. כשעם ישראל התנדב והביא למשכן מכל הלב, ביד רחבה, הם הביאו יותר ממה שהיה צריך לבניית המשכן. ומשה רבנו העביר הודעה שלא צריך לתרום יותר, והפסוק כותב, ויקלה העם מאבי, העם עצר, פסק מלהביא תרומות.

כך שהמובן של כליהם הוא כמו ויקלה העם, לעצור, למנוע. והזוהר מביא הוכחה נוספת מפרשת נח, מסיפור המבול. שם התורה כותבת שאחרי שהמבול ירד ומחה את כל העולם, ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה, ויקלה הגשם מן השמיים. גשמי המבול, הגשם הזה, פסק. כשלומדים את הקטע הזה בזוהר מתעוררת שאלה למה הזוהר מציין כהוכחה ראשונה את הפסוק מסיפור המשכן בחומש שמות וההוכחה השנייה היא מהסיפור המבול שבחומש בראשית. לכאורה צריך לצטט את ההוכחות לפי הסדר שהן מופיעות בתורה ולמה זוהר הקדים את ההוכחה מנתבת המשכן לזו של מהמבול. לפני שניגע בהסבר הזה נעבור לשתי הדמויות אלדד ומידד נתבונן בשמות שלהם אלדד ומידד הסיום של השמות שלהם זהה פעמיים האות ד', אבל הפתיחה שלהם שונה.

אלדד פותח עם האותיות אל, א' ל' בתחילת השם, ומידד עם האותיות מי, מ' בתחילת השם. מה טוחן ההבדל הזה? רבי לוי יצחק מביא את מה שכתוב בספר לקוטי תורה של הארי ז' שם הובא שהשם אלוקים, האות האמצעית שלו היא אות ה', ומצד ימין של האות ה' עומדות האותיות א' ל', ומצד שמאל האותיות י' מ' סופית. צד ימין מסמל את החסדים. ולא רק הצד הימני הוא חסד, אלא גם האותיות א'-ל' הן שם של מידת החסד של הקדוש ברוך הוא. חסד, קל כל היום. כך שהאותיות א'-ל' שבצד ימין הן כנגד החסד, והאותיות שבצד שמאל הן כנגד צד הגבורות, וגם האותיות מ'-י' הן כנגד גבורות. הפסוק אומר מי ימלל גבורות ה' מי משויך לגבורות.

לפי ההבנה הזו נחזור לשמות אלדד ומיידד. אלדד, שפותח באותיות א'-ל' מקבלת שפע נבואה ממידת החסד, מייד, שפותח באותיות מ'-י' מקבלת שפע נבואה מצד הגבורה, ויהושע ביקש למנוע משניהם את השפע, את הנבואה, הוא מבקש ממשה רבינו, אדוני משה, קלאם, תמנע, תעצור מהם את יכולת הנבואה, תעצור את השפע האלוקי, גם את השפע של צד החסד, וגם את השפע של צד הגבורה, גם את אלדד, וגם את מייד. לפי ההבנה הזו נחזור לפסוקים שהזוהר מביא כהוכחה שכליהם הוא מניע. הפסוק הראשון עוסק בכך שעם ישראל נדב למשקל מעל ומעבר לנצרך. נדבה בכלל, ובפרט נדבה באופן כזה, אלו ביטויים של נתינה, של מידת החסד, והדבר מקביל לאלדד נבואה מצד החסד, ולכן הפסוק הראשון הוא הפסוק של ויקלה העם מאבי.

לעומת זאת, גשם בכלל הוא תוכן של גבורה. הגשם נקרא גבורות קשרים, בפרט גשמי המבול שהביא חורבן לעולם, וימח את כל היקום, בוודאי שהם ביטוי של גבורות. וזה כנגד מידד נבואה מצד הגבורה, וזה הפסוק של ויקלה הגשם. לכן הזוהר מקדים את הפסוק של נדבת המשכן, מידת החסד, ואחריו את הפסוק של מי המבול, מידת הגבורה. כי סדר הנביאים הוא אלדד ואחריו מידד. קודם חסד ואחר כך גבורה.