אהבה נגד צרעת

בני ישראל מתקדמים לעבר הארץ המובטחת, ובדרכם הם עומדים לעבור בעמק לצד נחל ארנון. מה שהם לא ידעו, שבראש ההר אורבים להם חיילי האמורי, הם מתחבאים שם במערות, והתוכנית שלהם היא, כאשר עם ישראל יעבור בעמק, הם יגלגלו עליהם סלעים כבדים. התוכנית הייתה כמעט מושלמת, אבל האמוריים לא לקחו בחשבון שהענן העובר לפני מחנה ישראל מפלס עבורם את הדרך, וכשצריך הוא גם מזיז הרים ממקומם. כך קרה שההר הסמוך פינה את מקומו, הוא נצמד להר בו התחוו האמוריים, ואלה היו רגעי חייהם האחרונים של חיילי האמורים.

במסכת ברכות מספרים חז״ל שבסוף מחנה ישראל, מחוץ למחנה, צעדו שני מצורעים והם ראו את תוצאות הנס. הפסוק בפרשת חוקת אומר, על כן ייאמר בספר מלחמות ה' את וּהב בסופה. לשני המצורעים שצעדו בסופה, בסוף המחנה, קראו את וּהב. וכאשר את וּהב סיפרו לעם ישראל על הנסים הגדולים, מיד כולם אמרו שירה, אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה.

רבי לוי יצחק מבאר, שהמצורעים הנמצאים מחוץ למחנה מנותקים מכולם, זהו מצב של דין, של גבורה. עם ישראל צריך להיות כולו יחד, מתוך אהבה, במצב של חסד, של אור. עת, ואהב, צרעת, פירוד, זה מצב שלילי. המצורע צריך להיטהר, להיות מאוחד עם כל העם, מתוך אחדות ואהבה. את הצרעת, הגבורה, מטהר הכהן, מי שמכונה בתואר איש החסד, אהרון הכהן שהיה אוהב שלום. במקום את והב, שהן שתי מילים, שני שמות של אנשים עם צרעת, דין, צריך להפוך את האותיות המרכיבות אותם למילה אחת, למילה מאחדת, מילה של חסד ואהבה, להיות ואהבת.

ואהבת, חסד זה מצב חיובי של אור. הדבר בא לידי ביטוי גם בערך המספרי של המילה ואהבת. ואהבת בגימטרייה 414 זו בדיוק הגימטרייה של פעמיים המילה אור. אור בגמטריה 207, ופעמיים אור זה ואהבת. במקום עת ואהב, שני מילים של דין, יש מילה אחת של חסד, ואהבת, מילה המאחדת שתי פעמים אור. רבי לוי יצחק אף מוסיף וכותב שהגמטריה של המילים עת ואהב בסופה היא 567, בדיוק כמו הגמטריה של המילים שני אור, 567. אותם שני מצורעים גרמו לעם ישראל לומר שירה, ובזכות כך הם זכו לתקן את עצמם, לעבור למצב מואר, להיטהר ולהתחבר מחדש עם כל העם.