שירת הלווים בבית המקדש

אנחנו עומדים בימי בין המצרים, הימים בהם עלינו ללמוד אודות בית המקדש. נתמקד הפעם בשירת הלוויים בבית המקדש. הגמרא במסכת סוטה אומרת שאחרי חורבן בית המקדש רב הונה באטל זמרה. הוא גזר על הדור שלו שלא יזמרו בביתם ובבתי משתאות. ורבי לוי יצחק מסביר את עומק הדברים.

הוא כותב שזמרה, שירה שייכת לבחינת הגבורות. ההתעלות מלמטה כלפי מעלה, שזה תוכן של שירה, שייכת ללוויים שהם בחינת גבורות. או בנוסח התפילה אנחנו אומרים יצחק ירנן. יצחק שהוא בבחינת גבורות משוייך לירנן. וכיוון שמצד הגבורת יכול להיות השפעה לצד השלילה, כמו שמיצחק יצא עשיו, לכן אחרי כובם בית המקדש רב הונה ביטל את הזמרה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הלוויים היו טפלים לכהנים. או כמו שהקדוש ברוך הוא אומר לאהרון הכהן ביחס ללווים, וילוו עליך וישרתוך. הלווים מתלווים ומשרתים את הכהנים. הכהנים מבחינת חסדים, וכאשר הלווים טפלים לכהנים זו המתקה של הגבורות בחסדים.

ולכן בבית המקדש הייתה שירת הלווים, אבל אחרי החורבן, כשבטלה עבודת הכהנים, כך שהגבורות של השירה לא נמתקות בחסדים, רב הונא ביטל את הזמרה. רבי לוי יצחק מביא את דברי המשנה במסכת תמיד, משנה שמתארת את הסדר לפני שירת הלוויים. המשנה כותבת, הסגן עומד על הקרן. סגן הכהן גדול עומד לצד הכהן הגדול על קרן המזבח והסודרים בידו. הוא אוחז ביד סוג של בד שהוא מניף אותם כאות ללוויים לשיר. ושני כהנים עומדים על שולחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם תקעו והריעו ותקעו. באו ועמדו אצל בן ארזה, אחד מימינו ואחד משמאלו. אותם שני כהנים נעמדו בשני הצדדים של בן ארזה, לוי שהיה ממונה על כלי הנגינה, והמשנה ממשיכה ומתארת, שכה לנסח, כאשר הכהן הגדול שעמד על המזבח התכופף כדי לנסח את היין, הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה בצלצל ודיברו הלויים בשיר.

רבי לוי יצחק מסביר את כל הפרטים של המשנה הזו, מה התוכן הפנימי של כל פרט ממנה, מה התוכן של סגן ומה התוכן של קרן, מה התוכן של הסודרים ומהם שני הכוהנים, הוא מרחיב בכל פרט ופרט, ניגע ממש בנקודה מתוך הדברים שלו. בן ארזה היה לוי, שכאמור התוכן של הלוויים הוא גבורות. הדבר מרומז בשם ארזה, ארז עץ קשה, שזה ביטוי של גבורות.

הוא גם כותב שארז 208 זו הגימטריה של יצחק 208, שיצחק הוא בחינת גבורות. ושני הכוהנים, שהם בחינת חסדים, נעמדו משני הצדדים של אבן ארזה כדי להמתיק את הגבורות. זו גם המשמעות של שכה לנסח, כאשר הכהן הגדול מתכופף, שוחה, שזה תוכן של השפעה מלמעלה למטה, והוא מנסח שזה גם תוכן של השפעה מלמעלה למטה, שזה תוכן של החסדים.

ואחרי ההשפעה מהכהן הגדול, אז הניף הכהן בסודרים שהתוכן של הענפה היא תנועה הפוכה, זו תנועה מלמטה כלפי מעלה. אז אפשר להתחיל להמתיק ולרומם את הגבורות. לכן, אחרי זה הכיש בן ארזה בצלצל ודיברו הלוויים בשיר. אחרי המתקת הגבורות הלוויים יכולים להתחיל לשיר. רבי אלי יצחק כותב שצלצל, הכלי שבן ארזה הכיש בו, הוא פעמיים צל, שגם זה רומז על גבורות. צל בגימטרייה המאה העשרים, שזה כנגד מאה העשרים הצירופים השונים שיש בשם אלוקים, השם של מידת הגבורה, ופעמיים צל, צלצל, רומז על התוכן של דינים וגבורות. אחרי ההמתקה של הכוהנים, אחרי המתקת הגבורות בחסדים, בן ארזה יכול להקיש בצלצל והלוויים יכולים לשיר. בהמשך הדברים רבי לוי יצחק כותב על כך שגם בזמן הגלות, אחרי חורבן בית המקדש, מותר לשיר בבית הכנסת ובבית המדרש.

לגבי בית הכנסת הוא מביא את הנוסח ברינא יתפאר שמך מלכנו, ולגבי בית המדרש הוא מביא את דברי הגמרא, גמר הגמור, זמורתא תה, שתוכן הדברים הוא שהגמרא צריכה להיות זמר ושיר בפיה לומד אותה, אבל בבתי חול או בבתי משתאות, רב הונא, בת זמרה, הוא ביטל את השירה כי מהגבורות לבד יכול להימשך שפע לצד השלילה.