למהותה הפנימית של מצוות ״הענקה״ לעבד עברי

אחד הדינים בפרשת ראי הוא חובת הענקה לעבד עברי. כאשר העבד יוצא לחופשי, על האדון להעניק לו מתנות. ומעבר להוראה כללית שאסור לשלוח אותו ריקם ללא מתנות, התורה גם מגדירה מה צריך לתת לו. הענק תעניק לו מצונך ומגורנך ומעקביך. צריך לתת לו מהצאן שיש לך, טבוע מהגורן שלך ויין מהיקב שלך.

מה מיוחד דווקא במינים האלו שמהם התורה רוצה שיעניקו לעבד שיוצא לחופשי? רבי לוי יצחק כותב שהסיבה שהתורה בחרה דווקא בפרטים האלו נעוצה בפסוק הבא, בפסוק שהתורה מסבירה למה צריך לתת ההנקה. הפסוק הבא אומר וזכרת כעבד היית בארץ מצרים ועבדך השם אלוקיך על כן אנוכי מצבך את הדבר הזה היום. ההסבר הבסיסי של הפסוק הוא כפי שרשי מסביר שהאזכור של זיכרון העבדות שלנו והיציאה ממצרים בהקשר של דין ההנקה לעבד היא כמו כשהיינו עבדים במצרים וכאשר הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו משם הוא העניק לנו שוב ושוב הוא נתן לנו גם את הרכוש של המצרים לפני היציאה במצרים והוא העניק לנו שוב בזמן קריעת ים סוף גם בזדת מצרים וגם בזדת הים גם כך אנחנו מחויבים לתת לעבד שיוצא לחירות לא רק שכר על העבודה שלו אלא גם הענקה נוספת.

אבל רבי לוי יצחק מוצא בהקשר של יציאת מצרים עומק נוסף. הסבר שמעניק הבנה גם על הפרטים אותם התורה מצווה לתת מצונך, מגורנך ומיקבך. כאשר עם ישראל יצא ממצרים, קיבלנו מהקדוש ברוך הוא את שלושת הדברים האלו, גם צאן, גם גורן וגם יקב. בחג הפסח, זמן חירותנו, החג שאנחנו מציינים את היציאה ממצרים, יש לנו גם קורבן פסח, צאן, גם מצוות אכילת מצה שהיא תוצאה של תבואה, גורן, ואנחנו גם שותים ארבע כוסות של יין, יקב.

ורבי ליצחק מחדד את הדברים. שלושת הפרטים האלו הם לא רק דברים שקשורים לפסח, ליציאה מעבדות לחירות, אלא כל אחד מהם מבטא את היציאה ממצרים. כל אחד מהם הוא סמל ליציאה מעבדות לחירות. קורבן פסח הוא על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. המצה היא על שום שלא הספיק בית סקת של אבותינו להחמיץ בקדוש ברוך הוא בא וגאל אותנו ממצרים.

וארבע הכוסות של יין הן כנגד ארבע לשונות של גאולה. וכיוון שכאשר יצאנו ממצרים קיבלנו מהקדוש ברוך הוא את שלושת הפרטים האלו, שהם כולם מבטאים את היציאה מעבדות לחירות, פרטים שהם מהסוג של צאן, גורן ויקב, לכן גם כשאנחנו משחררים עבד לחירות אנחנו צריכים להעניק לו מצאנך, מגורנך ומעקבך. זה הקשר הפנימי בין שני הפסוקים. הפרטים שהתורה מונה בפסוק הראשון נובעים מהיציאה ממצרים שמצוינת בפסוק השני.

רבי לוי יצחק מוסיף וכותב בסוגריים שהעובדה שאין אזכור למרור בדין ההנקה לעבד, בשעה שהמרור הוא גם חלק משולחן ליל הסדר, כי המרור לא מבטא את היציאה ממצרים, הוא לא סמל של שחרור מעבדות לחירות. להפך, הוא מבטא את השעבוד, את המרירות, וכשעבד יוצא לחירות, אין סיבה להזכיר לו את תקופת השעבוד.

יתרה מזו, עבד עברי, גם בזמן השעבוד, מעולם לא היה אצלו מצב של מרור. התורה הרי מזהירה במפורש בחומש ויקרא, לא תרדנו בפרך, אסור להביא עבד עברי בפרך. כך שגם בזמן שהוא היה עבד, לא היה לו מרור, ולכן אין כל סיבה להעניק לו משהו שמסמל מרור בשעה שהוא יוצא לחירות.