מה הקשר?

בזוהר לפרשה מסופר על רבי חיה ורבי יוסי שהלכו יחד בדרך ועל דברי התורה שהם דיברו ביניהם. בתוך הדברים רבי חיה סיפר שכשהוא שמע את דברי התורה שהוא כעת חוזר עליהם, הוא קשר קשר בכנף הבגד שלו כדי שהוא לא ישכח את הדברים. בתגובה לכך רבי יוסי אמר, אם אתה קשרת קשר אחד בכדי שלא תשכח, אני אקשור שלושים או ארבעים קשרים. ענה עץ חורלה בתלתים ובארבעים קישרים. בהערות שלו לזוהר, רבי אלי ויצחה כותב ששכחה, הצורך בזיכרון, קיים בעיקר בספירת המלכות, כי ספירת המלכות יורדת ומשפיעה על העולמות התחתונים. לעומת זאת, בשש הספירות, הספירות שמשפיעות למלכות, שהן מבחינת זכר, שם אין שכחה. זכר הוא גם מלשון זיכרון. זה ההסבר לכך שרבי חיה, שהוא מבחינת ספירת היסוד, הספירה האחרונה שבשש הספירות, די לו בקשר אחד כדי לזכור את הדברים.

אבל רבי יוסי, שהוא מבחינת ספירת המלכות, הוא צריך שלושים או ארבעים קשרים. ורבי לוי יצחק מוסיף וכותב, שהעובדה שרבי חייא, יסוד, זקוק לקשר אחד כדי לזכור, כי יסוד זו הבחינה של יוסף הצדיק. ויוסף אמר על עצמו, כי נשני אלוקים, הקדוש ברוך הוא השכיח ממני את בית אבא. יעקב אבינו, שהוא מבחינת התפארת, שספירת התפארת היא המרכז של שש הספירות, עליו אומרת התורה ויבוא יעקב שלם, שאחד המשמעויות שלו הוא שלא שכח תלמודו, אין אצלו שכחה. אבל יוסף, שהוא מבחינת יסוד, שזו הספירה האחרונה שבשש הספירות, הספירה שקרובה לספירת המלכות, הוא אומר כי נשני אלוקים. ולכן רבי חיה, מבחינת יסוד, היה זקוק לקשר אחד. ההבדל בין רבי חיה לרבי יוסי מתבטא גם באות האחרונה של השם שלהם.

האות האחרונה של השם של רבי חייא היא האות א' ושל רבי יוסי היא האות י', שהערך שלה הוא הכפלה של עשר ביחס לאות האחרונה של רבי חייא. לכן, למרות שצל רבי חייא מספיק קשר אחד, הרי שאצל רבי יוסי יש צורך בכפולות של עשר, בשלושים או בארבעים קשרים, כפי שרבי לוי יצחק מסביר את עומק הדברים. כשהרבא דיבר על הביורים של אבא שלו על הזוהר, הוא הרחיב בסגולה הזו של לקשור קשר כדי לחזק את הזיכרון.

הרבי ציין למדרש שמספר ששר המשקים קשר קשרים כדי לזכור את ההבטחה שלו ליוסף. אבל כיוון שלא הגיע הזמן הראוי שיוסף יצא מבית הסוהר, היה מגיע מלאך ופותח את הקשרים ששר המשקים קשר, ולכן, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והרבא מתייחס לעובדה שמצוות תפילין ומצוות ציצית, שתיהן נועדו ליצור בנו זיכרון. על התפילין התורה כותבת, והיה לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, ועל הציצית היא כותבת, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם, ושתיהן, שתי המצוות של הזיכרון, אלו מצוות של קשירה, של קשר. התפילין הן, וקשרתם לאות על ידיך. והציצית הן חוליות של חוטי צמר שקושרים אותם על כנפי הבגד. מה התוכן של הקשירה של התפילין והציצית, ומה הקשר לזיכרון?

כי השכחה, ההפך מזכירה, היא הסיבה לכך שיהודי עלול לעבור עבירה. בני ישראל הם מאמינים בני מאמינים. כל יהודי יודע שהקב' ברא את העולם, ולא רק שהוא ברא אותו לפני יותר מ-5,700 שנה, אלא הקב' ברוך הוא מחדש את כל היקום, בכל רגע מחדש, כך שהעובדה שיהודי עלול לחטוא, למרות שברגע הזה הקב' בורא מחדש את אותו יהודי, והוא בורא כרגע את אותה מציאות של תאווה, הוא-הי, כי הוא שוכח, הוא שוכח שקב' ברוך הוא מהווה את הכל ברגע הזה. כדי שיהודי לא ישכח את האמת, הוא צריך משהו שיזכיר לו, הוא צריך איזשהו קשר שהוא סגולה לזיכרון. ומצוות התפילין, המצווה של הוקשרתם לאות, נועדה להזכיר לו את בורא העולם. כמו שכתוב בשולחן ערוך, שבהנחת תפילין אנחנו צריכים לכוון כדי שנזכור על ייחודו, ואשר לו הכוח בממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו, על ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך.

גם מצוות ציצית נועדה להזכיר את קיום המצוות, כמו שכתוב בשולחן ערוך, שכאשר מתעדפים בציצית צריך להתבונן שתוכן המצווה הזו היא כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותן. כך שעל ידי התפילין והציצית, על ידי הקשר והזיכרון, לא נגיע למצב של שכחה וחלילה לעבירה.