שנות חיי דוד המלך וביאת המשיח

בספר הזוהר לפרשת וישלח מובא שלדוד המלך לא הוקצבו שנות חיים, ואת שבעים השנים שהוא חי הוא קיבל מאחרים. וזה תוכן הפסוק בתהילים, חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד. מי העניק לו חיים? כתוב בספר הזוהר שהאדם הראשון העניק לו שבעים שנות חיים. במקום לחיות אלף שנה, אדם הראשון חי תשע מאות שלושים שנה, ו-70 שנה הוא העניק לדוד.

ממשיך חזור וכותב, שגם האבות העניקו לו חיים. אברהם אבינו היה אמור לחיות 180 שנה, כמו הבן שלו, יצחק, והוא חי רק 175 שנה, כך שהוא העניק 5 שנים לדוד. יעקב אבינו היה אמור לחיות 175 שנה, כמו אברהם, והוא חי 147, הוא העניק לדוד 28 שנה. ויוסף הצדיק היה אמור לחיות 147, כמו יעקב, והוא חי רק 110 שנה, הוא העניק לדוד 37 שנה. חמש שנים מאברהם, 28 מיעקב ו-37 מיוסף, סך הכל 70 שנה. והזוהר מסיים, ובהוא התקיים דוד בכל אינון שנין דשווקינלי אבען, ובהם התקיים דוד בכל אותן השנים שהאבות השאירו לו. בקריאה שטחית של דברי הזוהר עולה השאלה המתבקשת. היות שגם אדם הראשון העניק 70 שנה לדוד המלך, וגם האבות העניקו לו שבעים שנה מחייהם, למה דוד חי רק שבעים שנה ולא מאה ארבעים שנה?

רבי לוי יצחק כותב שסוד הדברים נעוץ במילה אחת של הזוהר, התקיים. ובהוא התקיים דוד. בהם, בשנים שהאבות השאירו לו, הוא התקיים. מה משמעות הדברים? רבי לוי יצחק מסביר שלדוד המלך, שהוא ספירת המלכות, יש שני חלקים. יש את עצם המציאות של ספירת המלכות ויש את המטרה והתכלית שלה. המטרה של ספירת המלכות היא לקבל את שפע האורות מכל שש המידות שלפניה, ולהשפיע אותם לעולמות הנמוכים. ורק כשהיא ממלאת את המטרה שלה, אפשר להגדיר אותה שהיא קיימת, היא מממשת את התכלית שלה. אדם הראשון העניק 70 שנה לדוד, לעצם המציאות של דוד המלך, כדי ליצור את ספירת המלכות. אדם הראשון הוא כנגד ספירת החוכמה, הספירה הראשונה, וספירת המלכות היא הספירה התחתונה, שנמשלה לארץ, והפסוק אומר, ובחומה יעמיד ארץ.

הארץ, ספירת המלכות, נוסדה על ידי חוכמה. אדם הראשון העניק חיים לארץ, לספירת המלכות, לעצם המציאות של דוד. אבל לאבות העניקו לו את הקיום, את התכלית והמטרה. הם העניקו לו את השפע של שש המידות. אברהם אבינו הוא כנגד מידת החסד, המידה הראשונה, יעקב אבינו הוא מידת התפארת, אמצע המידות, יוסף הצדיק הוא מידת היסוד, המידה האחרונה שבשש המידות. ושלושתם יחד העניקו קיום ל-70 השנים שלו. העניקו לספירת המלכות את התוכן הפנימי שלה. התכלית שלה היא לקבל את השפע מהמידות ולהעביר אותו הלאה. וזה מה שהזוהר כותב, ובהוא התקיים דוד. על ידי השנים שהוא קיבל מהאבות, מאברהם, יעקב ויוסף, נעשה הקיום של דוד המלך. באחת ההתוודויות, הרב' ציין את העובדה שדוד המלך קיבל חיים מאברהם, יעקב, יוסף ולא מיצחק.

הסיבה היא כי יצחק הוא בחינת גבורות ודין, והמלכות, דוד המלך, אין לה צורך בתוספת של דין. שלמה המלך אומר, מלך במשפט יעמיד ארץ. ביחס למלך אומרים חז״ל, דינא דמלכותא דינא, למלכות יש כבר משפט ודין משל עצמה, כך שלדוד המלך אין צורך בתוספת של דין וגבורה מיצחק. ולרעיון הזה יש משמעות מיוחדת. המלך המשיח הוא ההמשך של דוד המלך, וכמו שלדוד המלך אין צורך בתוספת של דין, כך הדברים אמורים גם בהקשר של ביאת המשיח. עם ישראל כבר יצא ידי חובה דינים וגבורות מעל ומעבר, וביאת המשיח לא צריכה להיות קשורה עם גבורות ודין. וכשעם ישראל יזעק, עד מתי? כשנבקש מהקדוש ברוך הוא, אלוקים אל דומי לך, אל תחרש ואל תשקוט כל, נזכה שהגאולה תגיע תכף ומייד מתוך חסד ורחמים ולא מתוך דין חלילה.

או בלשון של הזוהר, ייפקון מן גלותא ברחמים, נצא מהגלות על ידי רחמים.